חג עצמאות הורית

ביום העצמאות כולם מדברים על הילדים. מתי הם ילכו לבד לחוג, יישנו לילה שלם, יכינו לעצמם סנדוויץ' (שהוא גם יהיה אכיל). אבל רגע... מה עם ההורים?

לכבוד החג, בואו נציין את אותן נקודות הזמן של עצמאות בדרך ההורית שלכם. כי זה לא פחות ראוי לחגיגה.

להיות הורה חופשי

גם לנו יש רגעים של יציאה לעצמאות. לא רק כהורים, אלא פשוט כבני אדם. כשאנחנו יושבים לקפה עם חברים ולא מדברים על שינה או גמילות, כשאנחנו בוחרים סרט בלי לבדוק אם הוא תואם גיל הילדים, כשאנחנו מתכננים משהו לסוף השבוע בלי לחשב מראש איפה השירותים הכי קרובים. רגעים קטנים של חופש פנימי.

עצמאות הורית לא נראית כמו טקס רשמי, אבל היא מתקיימת - בטיולים, בהחלטות, בוויתור על שלמות, ובעיקר כשאנחנו מבינים שגם אנחנו בתנועה תמידית.

עצמאות מהבקבוק / הציצי / השאיבה

לרבים מאיתנו, הרגע שבו מסתיימת תקופת ההאכלה האינסופית הוא רגע משחרר במיוחד. פתאום אפשר לצאת מהבית בלי מחשבות לוגיסטיות שמרגישות כמו תכנון מבצע צבאי. אפשר לשתות קפה בלי לחשוב על טמפרטורת החלב. ואפילו לקנות חולצה בלי לבדוק אם נוח להניק בה. כן, ואפשר להתפנק גם בכוס שניה של יין. זה רגע של נשימה. רגע של "היי, הגוף שלי הוא שלי" גם אם זה רק לשעתיים.

עצמאות מחיתולים (ושלושה סטים של בגדים להחלפה)

יש רגע שצריך להניף מעליו דגל - גמילה מחיתולים. לא רק כי הילד/ה התחיל/ה ללכת לשירותים, אלא כי ההורים… הפסיקו לסחוב תיק בגודל שמתאים לטרק חוצה יבשות. פחות בגדים להחלפה, פחות שקיות ריחניות, פחות ויכוחים באמצע הדרך אם "עכשיו יוצא או לא יוצא".

זו עצמאות מהשאלות הנצחיות של "איפה יש מקום נוח להחלפה?" ו"מה עושים כשאנחנו בפקק וריח של קקי מתחיל לעלות מהמושב האחורי?" פתאום, אפשר לצאת מהבית עם תיק קטן. או אפילו, בלי תיק. רק אתם, הילד/ה, וטיפת אמון שזה באמת מאחוריכם (עד הפעם הבאה, אבל בואו נהיה אופטימיים).

עצמאות כפולה: אחד יוצא – והשני נשאר

יש רגע שבו אחד ההורים אומר: "אני לוקח את הילדים ללילה. את/ה פשוט תישאר/י בבית." זה אולי נשמע כמו עוד חלוקת תפקידים, אבל בעצם, זה הרבה יותר מזה.

הצד שלוקח את הילדים מגלה את תחושת העצמאות במלוא הדרה: לארוז לבד, לנהוג לבד, להדליק מדורה או לחפש גרביים בשק שינה. להיות ההורה האחראי, המוביל, המחליט, בלי להתייעץ, בלי להיתמך, מתוך ביטחון. זה לא רק "טיול עם הילדים", זו יציאה לעצמאות הורית שדורשת אומץ, גמישות, וגם תחושת מסוגלות, שמתרחבת בכל התמודדות עם הצפוי והבלתי צפוי.

הצד שנשאר בבית, לעומת זאת, מתנסה בעצמאות מסוג אחר. עצמאות מהצורך לבדוק, לשאול, לנהל מהצד. הזדמנות לנשום, אולי אפילו להשתעמם… "זמן תחתונים". אבל גם, ובעיקר, לשחרר (בלי להיכנס כל חמש דקות לווטסאפ לבדוק אם שלחו תמונה). כי זה לא מובן מאליו, לאפשר למישהו אחר להיות ההורה בזמן אמת, ולתת אמון מלא בו.

כך, בין שניכם, נולדת עצמאות משותפת. לא רק כהורים, אלא גם כשותפים, כאנשים, וכבעלי מקום אישי בתוך התא המשפחתי. וריח המדורה שחזרו איתו? הוא ייעלם מהר, אבל תחושת ה"עשינו את זה" תישאר הרבה אחרי.

עצמאות זה לסמוך על עצמנו

בכל פינה מחכים קולות: "ככה הוא יתרגל", "היא תצא מפונקת", "אם לא תציבו גבולות עכשיו, זה יהיה מאוחר מדי". אבל עצמאות הורית אמיתית מגיעה כשאנחנו לומדים לסמוך על עצמנו. לא כי יש לנו תשובות לכל דבר, אלא כי יש לנו את היכולת להקשיב למה שנכון לנו, לילדים שלנו, לבית שלנו.

זו תחושת מסוגלות שנבנית עם הזמן: לבחור מה להכניס פנימה, ומה להשאיר כרעש רקע. לעשות טעויות מתוך בחירה, לתקן מתוך נוכחות, ולזכור שלא כל עין בוחנת צריכה לקבל במה בלב שלנו. כי הורות עצמאית היא כזו שלא נמדדת בציפיות חיצוניות, אלא בקשר הפנימי, בביטחון, ובשקט שעוטף את כולם.

עצמאות מהמולטי-טסקינג האינסופי

רגע של כנות - לא כל יום אנחנו מסוגלים לקפל כביסה ביד אחת, להכין כריך ביד שנייה, ולפתור מריבה על הלגו במקביל. אבל עצמאות הורית אמיתית היא לדעת מתי לא לנסות להיות כל הדברים, כל הזמן. היא נמצאת ברגע שבו אנחנו עוצרים ואומרים: "לא עכשיו", "אני קודם עושה קפה", "אתם יכולים לחכות שתי דקות", או אפילו "תסתדרו לבד".

זו היכולת לזהות את הגבולות של עצמנו, ולכבד אותם. להודות בקול רם, לעצמנו ולאחרים, שאין לנו כרגע את האנרגיה, הריכוז או הסבלנות. לזכור שהורות היא לא בוחן בתפקוד מושלם, אלא מערכת יחסים שמבוססת גם על כנות, גם על גבולות, וגם על חמלה עצמית.

יש גם את הרווח הלא צפוי - כשהילדים רואים הורה שלא ממהר לסדר הכל, הם לפעמים מגלים שהם יכולים לנסות בעצמם. עצמאות מולידה עצמאות.

הנפת דגל אישית

ביום העצמאות הקרוב, תניפו גם לעצמכם דגל בגאון, של שקט, של אוויר לנשימה. תחגגו את העצמאות שלכם - כהורים, כפרטים, וכבני אדם בתוך כל הטירוף הזה שנקרא הורות. כי גם לכם מגיע. ואפילו מאוד.

ולתפארת מדינת ישראל!