זה התחיל במשפט אחד קטן... שהבטחתי שלעולם לא אגיד

"אני סופרת עד שלוש!", "כשתהיה אבא תבין", "לא מעניין אותי מי התחיל!" - משפטים שהבטחתי לעצמי שלעולם לא אגיד לילדים שלי, ואז שמעתי את עצמי אומרת אותם.

אני אהיה אמא אחרת!

ממש נדרתי נדר. הרי אני אהיה אמא אחרת, כזו שמדברת בנחת, שמובילה מתוך הבנה, שלא צורחת מהמטבח, אלא נושמת עמוק וניגשת בגובה העיניים.

אבל אז הגיעו הילדים. ואיתם הגיעו חוסר השינה והעייפות התמידית, הימים הארוכים והרגעים הקטנים שמערערים יציבות.

פתאום, בלי הודעה מוקדמת, שמעתי את עצמי אומרת: "אני לא חברה שלך, אני אמא שלך!" והלב שלי התכווץ. לא בגלל שהמשפט הזה נורא, אלא בגלל שהבטחתי לעצמי שהוא לא יהיה חלק מהאימהוּת שלי.

הזיכרון שזולג אל המציאות

יש משפטים שאנחנו נושאים איתנו מהילדות, גם אם לא ביקשנו. משפטים שנאמרו לנו אולי ברגעים קשים, אולי מתוך עייפות או חוסר אונים, אבל הם נשארו. והם שם, שקטים, עד שיום אחד, כשהכפתורים שלנו נלחצים, כשהעומס מציף, הם מתפרצים החוצה כאילו היו שלנו תמיד.

זה לא תמיד נעים לשמוע את עצמך משמיע משפטים שמזכירים לך ילדות שלא רצית לשחזר. זה אפילו עלול להכאיב. אבל זה גם מסמן משהו עמוק - שאנחנו אנושיים, שאנחנו פועלים לעיתים מתוך דפוסים אוטומטיים, ושגם אנחנו, למרות כל הרצון והכוונה, לא תמיד מצליחים.

למה זה קורה לנו?

כשהמערכת שלנו מוצפת, אנחנו חוזרים למה שמוכר. זה לא כי אנחנו הורים רעים, אלא כי ככה המוח שלנו מתוכנן - לפעול לפי תבניות. ורובנו לא גדלנו בבית שבו ניהלו איתנו שיח רגשי מעמיק אחרי כל משבר. משפטים כמו "זה מה יש", "כי אני אמרתי", ו"כשתהיה גדול תבין", היו הדרך להתמודד, לשים גבול, לסיים את הוויכוח.

והנה אנחנו, מנסים לפרוץ דרך חדשה, אבל לפעמים, מתחת לשכבות של מודעות ואהבה אינסופית, הדפוסים הישנים עוד שוכנים.

מה עושים כשזה קורה?

עוצרים ונושמים

ברגע שבו אנחנו שומעים את עצמנו אומרים משפט שנשבענו להימנע ממנו, הדבר הכי חשוב הוא לא להיבהל. לא להיבהל מעצמנו. לעצור, רגע, לנשום. לא לצלול ישר לתחושת כישלון.

זכרו - הרגע הזה לא מגדיר אתכם כהורים. הוא רק סימן שקרה משהו, אולי נגעו בנקודה כואבת, אולי נגמרה הסבלנות. זה קורה.

מזהים ומכירים בכך

רק כשאנחנו מזהים את הרגע, יש לנו אפשרות לשנות. אפשר לומר לעצמנו בלב: הנה, זה קרה. המשפט הזה שאמא שלי הייתה אומרת, עכשיו יצא ממני. למה דווקא עכשיו? מה הרגשתי שם?

זה לא תרגיל מספת הפסיכולוג. זו דרך להתחבר לרגש שמתחת - לעייפות, לכאב, לצורך שלא קיבל מענה. לפעמים זה הכעס שמכסה על עלבון, לפעמים זה תסכול שלא מקשיבים לנו.

כשאנחנו מתחברים לרגש שמתחת, אנחנו מתחילים לפעול מתוך בחירה ולא מתוך תגובה אוטומטית.

מתרגמים את הצורך האמיתי

מאחורי כל משפט "ישן" כזה, מסתתר צורך אנושי. כשאומרים: "תפסיק לבכות או ש...", אולי מרגישים שמאבדים שליטה. כשאני פולטת: "כי ככה אמרתי וזהו", ייתכן שאני מותשת מהצורך המתמיד להסביר.

אם נדע לזהות מה ניסינו באמת להגיד, נוכל לבחור מילים אחרות. נוכל לומר: "אני שומעת אותך, אבל קשה לי עכשיו, אני צריכה רגע לחשוב."

התרגום הפנימי הזה דורש אימון, אבל הוא משנה את כל מערכת היחסים שלנו עם עצמנו ועם הילדים.

לבקש סליחה

כן. גם מהילדים. אולי במיוחד מהם.

אנחנו רגילים לחשוב שסמכות הורית פירושה לא להודות בטעויות, אבל האמת הפוכה: כשאנחנו אומרים "סליחה שאמרתי את זה, התכוונתי למשהו אחר. הייתי עייפה וכעסתי…", אנחנו נותנים לילד מתנה עצומה. אנחנו מלמדים אותו שמותר לטעות, מותר להרגיש, ומותר לתקן. גם אנשים אוהבים יכולים לפעמים לומר מילים לא טובות, וזה לא הופך אותם לפחות אוהבים. אנחנו מציידים אותו בכלים חשובים לחיים: הכרה ברגש, תיקון, חמלה.

ומה אם זה לא אני? מה אם אני שומעת את בן או בת הזוג אומרים את המשפטים האלה?

כאן הרגע נעשה עדין עוד יותר. כי כשאנחנו שומעים את עצמנו אומרים משפט מהעבר, יש בנו מבוכה. אבל כשאנחנו שומעים את בן/בת הזוג שלנו אומרים את זה - אנחנו עלולים להרגיש כעס, דאגה, אולי רצון עז להתערב.

לפעמים אלה משפטים שמפעילים אותנו רגשית, בדיוק כי הם מהדהדים חוויות ילדות שלנו. ולפעמים, זה פשוט הקושי לראות מישהו אהוב מדבר לילד שלנו באופן שלא היינו רוצים.

אבל כאן חשוב לעצור. גם כאן לנשום.

לפני שמתקנים מול הילד, לפני שמעירים באינסטינקט, כדאי לשאול:

האם זה הרגע הנכון?

האם בן/בת הזוג שלי כרגע מוצפים, כמו שאני לפעמים?

האם אפשר לדבר על זה ברוגע מאוחר יותר, כשנהיה שנינו פנויים באמת להקשבה?

הורות בזוגיות היא שותפות עדינה. וכמו כל שותפות, היא זקוקה לאמון, לדיאלוג, ולמקום שבו אף אחד מאיתנו לא צריך להיות מושלם כדי להרגיש שייך.

דווקא הרגעים האלה שבהם אנחנו מדברים על מה שקרה, בלי שיפוט, מתוך רצון אמיתי לגדול יחד, הם הרגעים שמחזקים את ההורות שלנו. וגם זוגיות.

אנחנו לא יכולים למחוק את המשפטים ששמענו בילדות, אבל אנחנו כן יכולים לבחור מה נעביר הלאה. בכל פעם שאנחנו שמים לב, עוצרים, ובוחרים אחרת, אפילו אם רק בדיעבד, אנחנו פורצים את המעגל ומתחילים לתקן.

וזה לא מעט. זו לא הורות מושלמת, זו הורות אנושית, מחוברת. כזו שלא נמדדת רק ברגעים היפים, אלא גם באופן שבו אנחנו מתמודדים עם הרגעים שפחות. זו הדרך. לא תמיד קלה, אבל אמיצה, חומלת, ועמוקה.