הקיץ הזה לא רק ים ובריכה: מיומנויות שכדאי לארוז לילדים בתיק לכיתה א' (וגם לגילאים יותר גדולים)

אם תשאלו ילד בן 6 מה נראה לו רעיון טוב, הוא יגיד: לאכול גלידת שוקולד כשהוא שוכב על הספה ורואה סדרה אהובה בטלויזיה (נינג'גו?). אם תשאלו אותנו, ההורים, נרצה שילדים יידעו לעצור, לחשוב, לשקול… בקיצור: להפעיל שיקול דעת. 

שיקול דעת

הרעיון לסדרת המאמרים הזו נולד בכלל מפגישת סיכום עם הגננת של הבן שלי, רגע לפני שהוא נפרד מהגן ועולה לכיתה א'. דיברנו על החוזקות שלו (כמובן שיש!), ואז הגיעה השאלה הבלתי נמנעת: "מה יכול להיות לו קשה בבית הספר?"

ופתאום מצאתי את עצמי לא שואלת "האם הוא יודע לקרוא?", אלא: האם הוא יודע להתמודד עם תסכול? האם הוא מצליח לדחות סיפוקים? האם הוא יכול לבחור נכון גם כשלא מסתכלים?

כי בסופו של דבר, בית ספר דורש הרבה יותר מהיכולת לשבת ליד שולחן, הוא דורש כלים רגשיים, חברתיים וחשיבתיים, שילוו את הילדים הרבה אחרי שישכחו את לוח הכפל.

אז החלטתי לקחת את הקיץ הזה, תקופה שבה לכאורה יש פחות לחץ, ולהפוך אותו להזדמנות: לפתח יחד עם הילדים מיומנויות לחיים. קטנות, פשוטות, יומיומיות, אבל כאלה שעושות הבדל ענק, בכל גיל.

במהלך השבועות הקרובים אשתף כאן סדרת מאמרים (הכי פרקטיים שיש!) על 6 מיומנויות, שלדעתי אפשר להתחיל לתרגל כבר עכשיו, במיוחד סביב גיל 6, אבל לא רק.

והראשונה שבהן - שיקול דעת.

מה זה בכלל שיקול דעת?

זו לא רק היכולת "להתנהג יפה" או "לחשוב לפני שפועלים", אלא מיומנות עמוקה הרבה יותר: לדעת לעצור, לשים לב מה מרגישים, להבין מה האפשרויות שעומדות בפניי, ואז לבחור ביניהן.

שיקול דעת לא מגיע עם שיני חלב. הוא מתפתח, כמו כישורי רכיבה על אופניים, רק בלי גלגלי עזר. זאת יכולת נלמדת. מיומנות. וכמו כל מיומנות, אפשר לתרגל אותה.

כאן בדיוק אנחנו, ההורים, נכנסים לתמונה. כשאנחנו עוזרים לילדים לשים לב לרגשות, לסיטואציה, ולמה שיכול לקרות בהמשך, אנחנו בעצם מלמדים אותם להפעיל שיקול דעת. בלי הרצאות. בלי שיפוט. רק עם סבלנות, הכוונה ותרגול פשוט.

והחופש הגדול? הוא מגרש האימונים המושלם! כי כשהם מחוץ למסגרת 24/7, אנחנו נחשפים לכל הדילמות:

• להחזיר את הקרטון הריק של חלב למקרר או לזרוק לפח

• לצעוק בכעס או להגיד בפשטות "לא לגעת, זה שלי!"

• לנסות לבד או לקרוא לאמא\אבא

דרכים שיכולות לעזור להם (ולנו) לפתח קצת יותר שיקול דעת

ללמד לעצור ולחשוב, כמו ברמזור

אחד הדברים הכי בסיסיים (אבל גם הכי מאתגרים) כשמדברים על שיקול דעת הוא לעצור רגע לפני שמגיבים. זה בדיוק מה שילדים בני 6 עדיין לומדים לעשות.

במקום לצרוח עליהם "מה חשבת לעצמך?!", בואו נעזור להם באמת לחשוב, לא מתוך פחד, אלא מתוך הרגל.

הדרך הכי פשוטה ללמד את זה היא דרך התרגיל "רמזור בראש":

אדום – עוצרים

כתום – חושבים (שואלים: מה יקרה אם…?)

ירוק – בוחרים (בדרך הכי טובה, או לפחות פחות הרסנית)

איך זה נראה ביומיום?

הילד מבקש משהו מתוק, ואת אומרת "אחרי האוכל". והתגובה? פרצוף, "עכשיו!" ואולי אפילו קצת ריקוד עצבים. במקום לכבות את זה ב"אמרתי לא!", אפשר לתפוס את ההזדמנות ולתרגל את שיטת הרמזור: "בוא נעצור שנייה. מה יקרה אם תאכל עכשיו?", "ומה אם תחכה קצת - מה תרוויח?", "איזו בחירה לדעתך תהיה יותר טובה לגוף שלך?"

או…

האחות לקחה לו את הבובה והוא לקח אותה חזרה, יחד עם צרחה ונשיכה קלה. זה הזמן לשאול:"מה קרה לך כשלא קיבלת מה שרצית?", "מה עוד יכולת לעשות חוץ מלצעוק ולחטוף?", "בוא נחשוב יחד מה יכול לעזור בפעם הבאה."

כל שיחה כזאת עוזרת ליצור מסלול חדש במוח, כזה שמסוגל לעצור, לשאול, לבחון אפשרויות. בהתחלה, אנחנו נעשה את זה יחד עם הילד. אחר כך, זה יקרה גם כשהוא לבד. אפשר אפילו להפוך את זה למשחק בבית: רגע לפני תגובה - עושים "רמזור בראש".

כמו בכל תהליך, זה לא קסם שקורה ביום, אבל זו תשתית לחיים שלמים של בחירות טובות יותר. וגם אם הוא ימשיך לפעמים לצרוח כשהאבטיח לא חתוך בדיוק כמו שהוא רצה, עצם זה שהוא מתחיל לעצור ולחשוב זו התקדמות עצומה.

להשתמש בסיפורים - פחות מוסר השכל, יותר שיחה

ילדים לומדים מצוין גם דרך חוויה. דרך דמויות. דרך "מה קרה לאחרים". בגלל זה סיפורים הם כלי מעולה לפיתוח שיקול דעת, בלי לחץ, בלי נזיפות, ובלי שהם בכלל שמים לב שזה "שיעור".

איך עושים את זה?

במקום לקרוא סיפור ולסיים ב"הסוף", עוצרים רגע בדרך: "מה אתה חושב שכדאי לו לעשות עכשיו?", "מה היית עושה במקומה?", "זו הייתה החלטה חכמה? מה היית משנה?".

והכי חשוב , נותנים מקום לתשובה. גם אם היא מופרכת, ילדותית או מצחיקה, זו הזדמנות להבין איך הילד חושב, איך הוא רואה מצבים, ואיך הוא לומד לבחון סיטואציות מורכבות.

טיפ זהב להורים עייפים: אם הסיפור לפני השינה הוא כבר יותר בשביל להרדים מאשר ללמד, אפשר גם לדבר על זה בבוקר שלמחרת. או לראות יחד סרט ולשאול תוך כדי (כן, גם עם פופקורן): "מה את חושבת על הבחירה שהוא עשה?", "מה יכול היה לקרות אם היה בוחר אחרת?".

הילדים לפעמים יגלגלו עיניים, אבל הראש שלהם יתחיל לחשוב. והכי חשוב, הם לומדים שדילמות הן חלק מהחיים, ושכל בחירה יכולה להוביל לתוצאה אחרת.

לשתף אותם בשיקולים שלך - להדגים איך זה נראה

אחת הדרכים הכי טבעיות ויעילות ללמד ילדים שיקול דעת היא פשוט להראות להם איך אנחנו משתמשים בו. לא בשיחה חינוכית מתוכננת מראש, אלא דווקא בדברים הכי קטנים ויומיומיים - אלה שהם רואים אותנו עושים כל הזמן, בלי לדעת מה עבר לנו בראש.

למשל: "אני מתלבטת אם לקנות 8 בננות או רק 2, כי אולי שוב לא נספיק לאכול אותם והם יתקלקלו. מצד שני, כולנו אוהבים בננות, ויכול להיות שהם ייגמרו תוך יומיים. מה אתה חושב?".

זה אולי נשמע שטותי, אבל בדיוק כאן מתרחש תהליך הלמידה. הילד שומע שאמא שוקלת. שהיא לא יודעת בוודאות. שהיא לוקחת בחשבון גם את מה שיכול לקרות אחר כך. ככה הוא קולט - אה! ככה חושבים לפני שמחליטים.

אפשר לשתף אותם גם בהתלבטויות אחרות: "אני שוקלת אם להסכים לעוד פרק של סדרה. אתם עייפים, אבל גם ממש רוצים לסיים את הסיפור. מה היית עושה במקומי?".

כמובן שלא כל דבר חייב להפוך לדיון משפחתי, ואנחנו לא חייבים להציף כל קונפליקט קטן. אבל מדי פעם, לתת להם הצצה ל'מאחורי הקלעים' של קבלת ההחלטות שלנו. כי כך הם לומדים מה זה אומר לשקול אפשרויות. איך נראית חשיבה מורכבת. וששיקול דעת זה לא "צייתנות" או "ניחוש נכון", אלא תהליך אנושי, מתלבט, גמיש, פעמים גם טועה. ובסופו של דבר, גם אם הם לא יסיקו מסקנות עמוקות מיד, עצם זה שהם רואים אותנו חושבים לפני שעושים, שואלים את עצמנו שאלות, מתחשבים בצרכים של אחרים, מביאים שיקולים - אלה הדברים שנרשמים להם איפשהו בפנים.

שיקול דעת לא נבנה מהטפות, אלא מתרגול, שיחה, ניסוי וטעייה (והרבה טעייה)

כשהילד עושה שטות - זו הזדמנות. כשהוא בוחר אחרת - זו קפיצת מדרגה. כשהוא מתייעץ אתכם לפני - זו חגיגה!

שיקול דעת הוא לא קסם, אלא שריר שצריך לאמן. והחופש הגדול? הוא חדר הכושר הכי לא ממוזג שיש. עם קצת סבלנות, הרבה הומור, ומבט חומל , הילדים שלנו ילמדו לבחור. לחשוב. לעצור רגע. לפעמים אפילו לפני שהם פותחים את הארטיק בסלון.