גבולות, אהבה וצחוקים: הורות על פי "חברים"

הסדרה "חברים" היא הרבה יותר מסתם קומדיה על שישה חברים בניו יורק. היא בעצם מדריך סמוי להורות! 

A Chick and a Duck

כן, כן! בין הקפה בסנטרל פארק לריבים על הספה של ג'ואי, מסתתרים שיעורים חשובים על תקשורת, הצבת גבולות, ואפילו אהבה ללא תנאי.

נכון, החבורה הזאת לא בדיוק מודל הורי קלאסי (צ'נדלר אפילו לא הצליח להתמודד עם ברווז ואפרוח), אבל דווקא דרך הטעויות, והתגובות הלא-מאוד-מחושבות שלהם, אפשר ללמוד איך כן להיות הורים טובים יותר. 

גבולות

דמיינו עולם בלי תמרורים, בלי רמזורים, בלי חוקים. נשמע חופשי ומלהיב? אולי לכמה שניות, אבל מהר מאוד הכל הופך לכאוס מוחלט. ככה זה גם אצל ילדים - הם אולי לא יודו בזה, אבל הם זקוקים לגבולות ברורים כדי להרגיש בטוחים. גבולות עוזרים להם להבין איך העולם פועל, מה מותר ומה אסור, ובעיקר איך לתפקד בו בלי ליפול לתוך בלגן אינסופי.

זוכרים את הפרק שבו ג'ואי מקבל צ'ק שמן מהמשחק בסדרה Days of Our Lives? פתאום יש לו מלא כסף, אז מה הוא עושה - קונה טלוויזיה ענקית וכורסה מתכווננת, כי ברור שזה הדבר הכי חשוב כשאתה מתעשר ברגע. אבל אז הוא מוצא את עצמו בלי כסף לשכר דירה (כי אמר בראיון למגזין שהוא כותב לעצמו את הטקסטים ופוטר מהתפקיד) וצריך לעבור חזרה לגור עם צ'נדלר.

עכשיו תארו לכם שילדים חיים בלי גבולות. הם כמו ג'ואי עם צ'ק פתוח. יאכלו רק ממתקים, יישארו ערים כל הלילה וישחקו בטאבלט בלי הפסקה, כי אין מי שיגיד "עד כאן". ובסוף כמו שג'ואי חזר לדירה עם צ'נדלר בבושת פנים, גם הם יגלו שהם עייפים, עצבניים, ובלי מושג איך להתמודד עם העולם.

ילדים אולי יילחמו בגבולות, יתלוננו, ואפילו ינסו לבדוק עד כמה אתם רציניים, אבל עמוק בפנים, הם צריכים אותם. אז אם החלטתם שאין טלוויזיה אחרי השעה 18:00, עמדו בזה. אחרת תמצאו את עצמכם במרתון פאואר ריינג'רס עד חצות כי הילד יודע שאם הוא יתבכיין מספיק, אתם תיכנעו. 

אהבה ללא תנאי

אם גבולות הם המסגרת ששומרת על הילדים, אז אהבה ללא תנאי היא הצבע שממלא אותה והופך את הכל למשמעותי. ילדים צריכים להרגיש שהם אהובים לא בגלל ההישגים שלהם, לא בגלל ההתנהגות שלהם, וגם אם לקינוח שהם הכינו יש טעם של רגליים (כמו עוגת הטרייפל של רייצ'ל). אהבה כזו נותנת להם ביטחון, ומאפשרת להם לטעות בלי חשש.

ומי מדגים את זה יותר טוב מפיבי וג'ואי! בואו נודה באמת, ג'ואי הוא לא בדיוק המוח של החבורה. הוא עושה בחירות מפוקפקות (שלום תיק צד גברי), משוכנע שהוא מדבר צרפתית (ג’ו בלו בלה!), ואיכשהו תמיד אוכל לכולם את האוכל. ולמרות הכל, פיבי מעריצה אותו על מי שהוא, עם כל הטעויות, ההברקות הלא מכוונות, והאהבה הבלתי נגמרת שלו לאוכל.

זוכרים איך היא ויתרה על תפקיד בסדרה רק כדי שג’ואי יקבל את ההזדמנות? או איך היא תמיד תומכת בו גם כששאר החברים מגלגלים עיניים? זו אהבה ללא תנאי - קבלה מוחלטת של מישהו, גם אם הוא חושב שטי-רקסים עדיין מסתובבים בעולם.

ילד שגדל עם אהבה כזו, לא צריך לחשוש שברגע שהוא מפשל קצת, נגיד מקבל 70 במבחן או שופך שוקו על השטיח, יאהבו אותו פחות. הוא יודע שהאהבה של ההורים שלו לא תלויה בהישגים או בהתנהגות שלו, וזה הופך אותו להרבה יותר בטוח בעצמו. במקום להיות רוס שמשוכנע שכל טעות היא אסון, הוא הופך להיות ג’ואי, שיודע שהכל יהיה בסדר כי תמיד יש לו רשת ביטחון.

בפעם הבאה שהילד שלכם עושה משהו שלא תכננתם, תזכרו את פיבי וג’ואי. תורידו הילוך, תחייכו, ותנו לו להבין שהוא אהוב כמו שהוא. כי בסוף, ילדים לא צריכים הורים שמתקנים אותם כל הזמן, הם צריכים הורים שיחגגו איתם גם כשהם אומרים "מו-ניקה" במקום "בונז'ור".

תקשורת פתוחה

וכמו שאהבה ללא תנאי נותנת לילדים ביטחון להרגיש שהם מספיקים בדיוק כפי שהם, תקשורת פתוחה היא מה שעוזר להם לבטא את עצמם בלי פחד. כי כשילד יודע שהוא אהוב בלי תנאים, הוא גם מרגיש בטוח לדבר, לשתף, ולדעת שמישהו באמת מקשיב לו.

אם יש משהו שיכול להפוך את ההורות להרבה יותר קלה (או לפחות פחות דומה לניסיון להרכיב רהיט מאיקאה בלי הוראות), זה תקשורת פתוחה ומכבדת. תחשבו שוב על מערכת היחסים בין ג'ואי ופיבי. מבין כל החברים, הם אולי הכי שונים, אבל איכשהו, הם תמיד מבינים אחד את השנייה כי הם באמת מקשיבים.

זוכרים את הפרק שבו פיבי מספרת לג'ואי שהיא מאמינה שסבתא שלה חיה בתוך חתול? כל אדם הגיוני היה מתפוצץ מצחוק או מנסה להסביר לה בעדינות שזה לא הגיוני (אהמ, רוס). אבל ג'ואי פשוט מקבל את זה. הוא לא מבטל את הרגשות שלה, לא צוחק עליה, ולא מנסה "לחנך" אותה. במקום זה, הוא מקשיב, שואל שאלות, ואפילו עוזר לה לחפש את החתול כשהוא הולך לאיבוד.

תחשבו על הילדים שלכם. כשהם מספרים לכם משהו שנשמע לכם מוזר, מוגזם או פשוט לא נכון, איך אתם מגיבים? האם אתם פוסלים את מה שהם אומרים מיד ("נו באמת, זה לא הגיוני") או שאתם מקשיבים להם באמת? כי, בדיוק כמו פיבי, ילדים לא תמיד מחפשים הוכחות מדעיות, הם מחפשים להרגיש שמכבדים אותם, מאשרים אותם ושמתייחסים ברצינות למה שהם אומרים.

בפעם הבאה שהילד שלכם יספר לכם שהוא בטוח שהמורה שלו רובוט או שהצעצועים שלו מתעוררים לחיים בלילה, נסו להיות ג'ואי - תקשיבו, תשאלו, ותנו להם להרגיש שהמחשבות והרגשות שלהם לגיטימיים ומעניינים. זה מה שיעזור להם להרגיש בנוח לשתף אתכם גם כשהם יגדלו ולא רק כשהם בטוחים שהנשמה סבתא שלהם התגלגלה לחתול.

הומור

כמו שתקשורת פתוחה יוצרת מרחב בטוח לשיחה, גם הומור יכול להפוך את ההורות לזורמת יותר. הרי אם יש משהו ש"חברים" מלמדת אותנו, זה שלפעמים הדרך הכי טובה להתמודד עם רגעים קשים היא פשוט לצחוק עליהם. בין אם זה צ'נדלר שהופך כל רגע מביך לבדיחה, או מוניקה שמסוגלת לצחוק על עצמה למרות האובססיה לניקיון, הומור הוא מה שמחזיק את החבורה יחד, גם כשדברים לא הולכים כמתוכנן.

הורים לפעמים שוכחים שגם רגעים מאתגרים, כמו ילד שחולץ נעלים מלאים בחול באמצע הבית או מתעקש ללבוש תחפושת של ספיידרמן לגן במשך שבוע, יכולים להפוך לבדיחה משפחתית במקום לדרמה. בסוף, ילד שגדל בבית שבו צוחקים יחד, לא רק לומד לקחת דברים בפרופורציה, אלא גם מבין שהמשפחה שלו היא מקום בטוח ומלא אהבה - בדיוק כמו הספה בסנטרל פארק, שתמיד מחכה לחבורה, לא משנה מה קורה.