ביכורי ההורות: טיפוח הגינה הפרטים שלנו

בשבועות, כשאנחנו חוגגים את הביכורים הראשונים שהבשילו בשדה, יש משהו מרגש בלהביט על הפירות שגדלו לאיטם מזרע קטן. אבל מה קורה כשהילדים שלנו הם הפרחים בגינה - איך אנחנו מטפחים את הצמיחה הקטנה והגדולה שקורית כאן, בבית, כל יום?

ילדים הם הפרחים שלנו

אם הילדים הם השדה שלנו, אז הימים העמוסים, ההרגלים, הגבולות, הלוגיסטיקה והאהבה - הם הזרעים שזרענו, התלמים שחרשנו והחלקות שדישנו לאורך השנה. ממש כמו בטבע, גם בחינוך הילדים אי אפשר לדלג ישר לשלב הפירות. כי ילדים, כמו עצי פרי ופרחים, לא צומחים לפי לוחות זמנים מוגדרים.

מה התפקיד שלנו בחג הביכורים? לא רק למדוד את הפירות, אלא לראות את הדרך. להבין שכמו בטבע, כל תהליך לוקח זמן והשקעה, ושהשורשים שמתחת לפני השטח לא פחות חשובים מהגבעולים שמבצבצים.

תנו להם אור

כל ילד (וכל אדם) צריך מישהו שרואה אותו. לא רק שם לב אם הוא התלבש לבד, סיים את מה שבצלחת או הקשיב להוראות, אלא באמת רואה אותו - את הכוונות, את המאמץ, את הדרך שהוא עבר.

ילד שגדל בתחושת נראות - פורח. הוא מרגיש שיש לו מקום, שיש לו ערך, שהוא לא שקוף בעולם שממהר כל הזמן לעבור הלאה. האור הזה לא מגיע מהרצאות של מוטיבציה או מהצלחות גדולות, אלא דווקא מהדברים הקטנים. ממבט שמשדר "שמתי לב שהצלחת משהו שהיה לך קשה?", ממשפט כמו "אהבתי את איך חשבת על זה" או אפילו מהתפעלות פשוטה כמו: "וואו, לא חשבתי על זה ככה!".

הרגעים האלה משדרים לילד: "אני איתך. אני שם לב. אתה חשוב לי גם כשאתה לא עושה משהו מרשים. פשוט כי אתה אתה." התחושה הזאת היא כמו אור שמש: כשנותנים אותה בעקביות, גם המקומות הכי סגורים מתחילים להיפתח.

לפעמים דווקא כשהילד מתרחק, מתכנס או מתנהג "קצת פחות נעים", הוא הכי צריך את האור הזה. לא כדי לשנות אותו, אלא כדי להזכיר לו שהוא ראוי לאהבה, גם כשהוא "מצהיב עלים".

התמדה בהשקיה

הכוונה היא לא רק למים, אלא להזנה רגשית. כמו שכל צמח זקוק למים כדי לגדול, ילדים זקוקים לקשר, לרגש, לתשומת לב.

ההשקיה הזאת נראית לפעמים מאוד "פשוטה" מבחוץ: חיבוק בבוקר, שיחה קטנה לפני השינה, התעניינות כנה במה שהם בנו בלגו או עם מי שיחקו בהפסקה. אבל דווקא הרגעים האלה הם מה שמרווים את הנפש.

ילד שגדל בלי השקיה עקבית, אולי ישרוד, אבל לא יפרח. כשמשקים באהבה, סבלנות והקשבה, גם פרחים שנראו נבולים פתאום מרימים ראש.

כל צמח בקצב שלו

יש צמחים שפורחים מהר, ויש כאלה שלוקחים את הזמן. יש ילדים שמדברים בגיל שנה, ויש כאלה שמחכים עד גיל שלוש. יש כאלה שחברתיים מהרגע הראשון, ויש שזקוקים למרחב ולהדרגה.

כמו שלא מצפים מכל פרח בגינה לצמוח ולפרוח בדיוק כמו חברו בעציץ הסמוך, ככה גם הילדים. כל אחד צומח בקצב שלו, בצורה שלו, וכשנותנים לו את התנאים הנכונים, הוא פורח בדרכו שלו. השוואות רק מקלקלות את הגינה: הן גורמות לנו להאיץ בצמח שלא מוכן עדין לפרוח, או לדשן יתר על המידה, או להרגיש שמשהו "לא בסדר" כשבעצם הוא פשוט אחר.

ילד שגדל עם מקום להיות הוא עצמו, בקצב שמתאים לו, פורח מתוך ביטחון, ולא מתוך לחץ. תתפלאו, דווקא אלה שלקחו את הזמן בתחילת הדרך, מפתיעים לא פעם בפריחה מרשימה כשהם מוכנים.

לפעמים יש עלים שמצהיבים או נושרם

גם העצים הכי יפים משירים עלים. לפעמים זו העונה, לפעמים שינויים במזג אוויר, ולפעמים פשוט... החיים. כך גם עם הילדים. הם עוברים תקופות - גדילה, עומס רגשי, שינויים סביבתיים. זה יכול להיראות כמו "נסיגה" - פתאום הם פחות סבלניים, כועסים יותר, חוזרים להרגלים ישנים, מתרחקים, מתפרצים, מתבלבלים.

אבל בדיוק כמו עם עצים, זה לא סימן שמשהו לא בסדר. זה סימן שמשהו קורה. העלים אולי נושרים, אבל השורשים ממשיכים לעבוד. דווקא בתקופות האלו מתרחשת צמיחה שקטה, מתחת לפני השטח.

כשהילד שלנו עובר "עונה סוערת", הוא לא צריך אותנו עם דשן מיוחד או טכניקות מתוחכמות. הוא צריך שנהיה שם, יציבים, שקטים, לא נבהלים. נראה את הקושי, נאשרר את הנוכחות, ונזכיר לעצמנו: הילד שלי

בתקופה - לא בתקלה.

לפעמים, ההורה שרואה את העלים הנושרים לא מזדרז להאיץ, להילחץ או לתקן, הוא בדיוק מה שהילד צריך כדי להרגיש בטוח לפרוח שוב, בעונה שלו.

ומה איתכם, ההורים?

לא רק הילדים זקוקים לטיפוח, תנאים מתאימים ויחס עדין. גם אתם. רוב ההורים נוטים לשכוח את זה, להמשיך להשקות את כולם, לגזום, לדשן, ללטף עלים רגישים, אבל שוכחים לבדוק האם הם עצמם קיבלו אור היום. מים. מנוחה. חיבוק. שיחה טובה. נשימה.

אי אפשר לצמוח מתוך עייפות תמידית. אי אפשר לפרוח כשמרגישים תחושת אשמה או ביקורת עצמית. לגמרי לא צריך להיות כל הזמן רגועים, חיוביים, "הורה השנה". לפעמים צריך גם להוריד לרגע הילוך, להגיד "קשה לי", לבקש רגע לעצמנו.

ילד שגדל ליד הורה שלא רק מטפח, אלא גם מטופח, לומד שיעור חשוב לחיים: הוא לומד שגם למבוגרים יכולים להישבר, צריכים לנוח, יכולים לטעות, ולבקש עזרה. הכוח האמיתי לא נמדד בלהיות מושלם תמיד, אלא ביכולת להיות אנושי.

הילדים לא צריכים גיבורי-על מזן מהונדס גנטית. הם צריכים לראות איך נראה מבוגר שמוכן להיות בתהליך, שמוכן לצמוח, לפעמים, גם לנבול קצת כדי לפרוח מחדש.

זו לא חולשה. זו גדילה.

רגע לפני שתכינו את סלסלת הביכורים של חג השבועות, עצרו לרגע…

תסתכלו על הילדים שלכם, לא כעל פרויקט חינוכי שצריך לנהל, אלא כעל גינה יפהפייה ומגוונת. כשמשהו מרגיש לא לגמרי ברור או חלק, תזכירו לעצמכם - לפעמים פשוט צריך… עוד קצת אור, השקיה עקבית, סובלנות וגם פליאה מהגינה שצומחת לכם.