אין חכם כבעל ניסיון (גם אם זה ניסיון שלא הצליח)

הילד.ה שלכם עולה לכיתה א'. קניתם תיק, עטפתם מחברות, סימנתם כל עיפרון כאילו היה נכס נדל"ן. כל זה חשוב, ברור. אבל יש דבר אחד שאי אפשר לקנות, ולא תמצאו גם ברשימת ה"שופינג לבית ספר": היכולת להתמודד עם כישלון. במילים פשוטות - לדעת לטעות, ולהישאר עם הרגליים על הקרקע. וזו יכולת שנרכשת רק עם תרגול.

התמודדות עם כישלון

הנה תרחיש מוכר: אתם יושבים עם הילד או הילדה. הם מציירים בריכוז חתול שראו בגינה, עם עיניים גדולות, שפם מתוחכם, אולי אפילו קשת בענן ברקע. ואז, קו אחד לא במקום. הם מנסים לתקן, אבל זה לא יוצא כמו שדמיינו. הדמות מתעוותת, הציור “נהרס”, והדף נקרע בזעם. "אני לא יודע לצייר! אני גרוע בזה! תמיד יוצא לי מכוער!".זה הרגע לעצור. זו לא סתם דרמה של ציור. זה שיעור חשוב בחינוך רגשי. לא על איך מציירים חתול, אלא איך מתמודדים עם אכזבה, איך שורדים תסכול, ואיך לא להתפרק כשהתוצאה לא תואמת את החלום.

וברגע האמת, לנו כהורים יש שתי דרכים: לקפוץ עם פתרון מהיר: "תן לי, אני אראה לך איך מציירים חתול יפה", או "לא נורא, תצייר משהו אחר". או רגע לפני שאנחנו מתערבים, פשוט לעצור. לנשום. ולהגיד: "באסה שזה לא יצא כמו שרצית. זה באמת מעצבן. רוצה לנסות שוב? אולי תעשה גרסה נוספת?". וזה הרגע שבו אנחנו מלמדים את הילד שהעולם לא קורס כשמשהו לא מצליח. רגע של בניית חוסן וביטחון רגשי. 

זו בדיוק המיומנות שתהיה קריטית בכיתה א', כשהוא יתקשה להעתיק מהלוח, יכתוב אות עקומה במחברת, או לא יבין מילה מהמורה. אם הוא כבר פגש תסכול בעבר והתמודד איתו בליווי הורה שנשאר לצידו גם כשלא הצליח – הוא יידע מה לעשות. הוא לא ייבהל. הוא לא יוותר. הוא ינסה שוב. וזה, בינינו, שווה הרבה יותר מכל חתול עם שפם מושלם.

למה זה כל כך קשה לנו?

בואו נודה באמת, לראות את הילד שלנו מתוסכל - זה כואב. זה מדגדג רגשות אשם, מציף יצר הצלה, ולפעמים גם מעצבן ("מה הבעיה? זה רק ציור!"). אבל האתגר הזה הוא שלנו. לא שלהם. לנו קשה עם הטעויות. לנו קשה עם הכישלון. ולכן, לפני שנוכל לעזור להם לעבור דרכו, אנחנו צריכים ללמוד לשהות בו בעצמנו. לנשום לתוכו. להבין שזה לא אומר שנכשלנו כהורים. זו פשוט למידה, שלהם, ושלנו.

אז מה עושים?

כי אם כבר קיץ, אז לפחות נלמד לטעות בסטייל. 

אפשר לבחור משימות עם פוטנציאל לכישלון קטן - הרכבת פאזל בלי תמונה, ניסיון להכין מתכון לבד, או סתם ציור חופשי. המטרה היא לא תוצאה מושלמת, אלא פיתוח היכולת להתמודד כשזה לא יוצא כמו שציפינו.

דברו על המאמץ, לא על ההישג - במקום "כל הכבוד שסיימת!", אפשר לומר: "ראיתי שהתמדת גם כשזה היה קשה. זה מרשים", "אהבתי שלא ויתרת, גם כשהחתול יצא בטעות כמו דינוזואר", "זה לא היה פשוט, וכל פעם ניסית מזווית אחרת. איזה יופי לראות אותך ככה". כי אם הפרגון מגיע רק כשהתוצאה 'מוצלחת', הילד עלול להבין שהערך שלו תלוי בתוצאה. אבל בכיתה א' (ובחיים) הרבה דברים לא מצליחים בפעם הראשונה. לפעמים גם לא בעשירית. אנחנו רוצים ללמד אותו שחשוב לא רק להשלים את המשימה, אלא להתמיד ולהמשך. לא רק להצליח, אלא לנסות גם כשקשה. לפעמים, המשפט הכי מחזק שילד יכול לשמוע מאיתנו הוא פשוט: "שמתי לב שלא נשברת."

תנו מקום לבאסה - כשילד מתוסכל, זה כואב. לו וגם לנו. התגובה הטבעית שלנו כהורים היא לרוץ ולחלץ אותו מהרגע הקשה: "לא נורא!", "מה זה משנה!", או "עזוב, תצייר משהו אחר". אבל הרגש הזה, הבאסה, הוא לא אויב. הוא מורה. אם ניתן לו מקום, הילד ילמד שאפשר להרגיש אכזבה מבלי להיבהל. אפשר להיות עצוב, ולהמשיך הלאה.

התפקיד שלנו? פשוט להיות. לא למהר לתקן, לא להקטין את הרגש, לא לדחוק אותו הצידה. אפשר להגיד: "וואי, זה באמת מעצבן כשזה לא יוצא כמו שרוצים", "אני רואה שניסית ממש, זה באמת מבאס כשמשהו לא מצליח", "גם לי זה קורה. רק אתמול הכנתי ביצת עין ונשבר לי החלמון. לא דרמה, אבל לא נעים".

לא כל טעות צריכה תיקון מיידי - כשהילד מתוסכל כי משהו לא הצליח, הדחף שלנו הוא למהר לפתרון. אבל דווקא ברגעים האלה יש הזדמנות ללמד שהכישלון הוא לא סוף, אלא תחנה בדרך. אם נישאר איתו ונאמר משהו פשוט כמו: "באסה שזה לא יצא כמו שרצית", אנחנו מלמדים אותו לעבור דרך הרגש, ולא לברוח ממנו. לפעמים, הוא בכלל לא צריך עצה. רק מישהו שיראה אותו ברגע הלא-מושלם. וכשמרגישים שמבינים אותנו, גם הכישלון פחות מפחיד.

רוצים לדבר עם הילדים על תסכול? קחו ספר

הספר "הארנב הקשיב" הוא דרך עדינה ונהדרת לפתוח שיחה. בסיפור, ילד בונה מגדל שמתרסק. חיות רבות מנסות לעודד, להציע פתרונות, להסיח את הדעת, אבל כלום לא עוזר. רק כשהארנב פשוט מתיישב ומקשיב - הילד עובר את הרגש, ומוצא בתוכו כוחות מחודשים. לפעמים, זה בדיוק מה שהילדים שלנו צריכים גם במציאות: לא פתרון. פשוט מישהו שיהיה שם. ארנב אחד קשוב שיכול לשנות את כל התמונה.

בסוף, בית הספר הוא לא מבחן תוצאה, אלא תהליך. הילד לא צריך לדעת הכל. לא להצליח בהכל. הוא צריך לרצות לנסות שוב, גם כשלא הצליח בפעם הראשונה. וזו מיומנות שאי אפשר ללמד בבית ספר, רק לאפשר בבית. אז בקיץ הזה, אל תמהרו לתקן. תנו להם לטעות. זה אולי יכאיב, גם לכם, גם להם, אבל זו מתנה לחיים.