איך לגדל ילד שלא שוכח את התיק בכל מקום ואיך לא לאבד את הראש בדרך

הילד עולה לכיתה א'? מזל טוב! תיק יש, מדבקות שם יש, ובינינו, אתם הרבה יותר מתרגשים ממנו. אבל רגע לפני שאתם צוללים לתוך רשימת הציוד (ומנסים להבין מה ההבדל בין מחברת חכמה מקווקוות למחברת חצי דף שורות וחצי חלק), בואו נדבר על משהו שלא מופיע באף רשימה: אחריות אישית.

אחריות אישית

כן כן, ה"אחריות אישית" שגורמת להורים בכל העולם לאבד שליטה על הטון כשהם שואלים בפעם הרביעית באותו בוקר: "נו, לקחת כבר את הבקבוק? איך שוב איבדת את הכובע??"

אבל שנייה לפני שאנחנו מאשימים את הילד (או את עצמנו), חשוב להבין שאחריות לא נולדת ביום אחד, וגם לא ביום הראשון של בית הספר. זהו שריר שצריך לאמן.

בלי גן, בלי מערכת שעות, בלי לחץ של בוקר, חופשת הקיץ היא הזדמנות מעולה לתרגל אחריות בלי שאף מורה תרשום הערה ביומן. זאת בדיוק התקופה שבה אפשר להגיד: "רוצה לארוז לבד את התיק לבריכה?", "נראה אותך זוכר לקחת את הבקבוק לבד!", "היום את אחראית לזכור איפה שמנו את משקפי השמש…".אם הם מצליחים - נהדר. אם הם שוכחים - גם טוב. בבריכה אפשר להתייבש גם בשמש, אם אין מגבת. מה שחשוב זה התהליך.

לתת משימות תואמות גיל (ושלב התפתחותי)

לצפות מילד בן שש-שבע לתכנן את הטיול המשפחתי? פחות. בגיל הזה, חשוב להתאים את המשימה ליכולת. הוא עוד לא מבדיל בין מסלול בטבע למוזיאון, אבל הוא כן יכול לארוז לבד את הבגדים (מתוך רשימה), לבדוק האם לקח איתו מגבת או להיות אחראי על להביא איתנו את המוצץ של האח הקטן. 

כשהמשימות ברורות, מדויקות ומתאימות לגיל, הן יכולות להפוך ממשהו ש"צריך לעשות" למשהו ש"אני יכול לעשות!". זה בונה ביטחון, תחושת שייכות, וגם קצת מקל על ההורים. כשהילד מרגיש שהוא תורם, הוא גם הרבה יותר שותף לשגרה בבית.

משהו נשכח? מעולה! הזדמנות ללמידה לפנינו

בדיוק בשביל זה אנחנו כאן. לא כדי להציל, אלא כדי לאפשר למידה. זה הרגע לא למהר ולהוציא כסף מהארנק או לרוץ להביא את הבגד שנשכח. זה הרגע לחייך (אפשר רק בלב, אם הילד גם עצבני), ולהגיד: "קורה ששוכחים, מה נעשה אחרת בפעם הבאה?". 

לפעמים הדרך הכי טובה לזכור, היא לשכוח פעם אחת. אין כמו יום בלי ארטיק מרענן, כי שכחת להביא כסף, כדי להפוך לילד הכי מאורגן ביקום. זה לא עונש, זו הזדמנות. הזדמנות ללמידה עצמאית, לזיכרון שמוטמע בגוף, ולתחושת אחריות שצומחת מבפנים.

והכי חשוב? לדעת שאתם שם, לא לכעוס, אלא ללוות, לעודד, ולהזכיר בעדינות שזה בסדר לטעות. משם בדיוק גדלים.

ועוד משהו קטן (אבל חשוב): אם אתם מרגישים דגדוג בלשון להגיד "אמרתי לך", תנשכו אותה בעדינות. כי ברור שאמרתם. ברור שגם הזהרתם. אפילו שלוש פעמים. "אמרתי לך" סוגר את הלב ולוחץ על בלוטת הבושה. הרי גם אנחנו שוכחים לפעמים.

במקום, נסו להישאר בצד המאפשר: "זה קורה. מה יכול לעזור לך לזכור בפעם הבאה?". ככה מגדלים ילד שלא מפחד לטעות, אלא לומד וצומח מזה, ובעיקר מוכן לנסות שוב.

תנו להם להרגיש גיבורים

פרגון! פרגון! פרגון! ילד שמקבל משימה ומתמודד איתה, אפילו אם זה רק למיין גרביים, מרגיש שווה. לא כי הוא עשה את זה הכי מהר, הכי מדויק או הכי מסודר, אלא כי מישהו סמך עליו שהוא מסוגל. זה הרגע שבו הילד הופך להיות קצת גיבור. הוא עמד באחריות, הוא תרם לבית, והוא מקבל על זה חיוך, מילה טובה או מחיאת כף קטנה.

ואתם יודעים מה? גם אם הוא לא סיים, גם אם שכח, גם אם עשה חצי, עצם זה שנתתם לו לנסות, שאתם ממשיכים לסמוך עליו, זה מה שבונה את תחושת המסוגלות. כי ילדים פשוט רוצים לדעת שמאמינים בהם.

כשהילד ניסה לקפל חולצה והתייאש באמצע, אפשר לפרגן על עצם זה שהוא ניגש למשימה. כשהוא שכח את הכריך שהכין בעצמו בבית, אפשר להגיד: "איזה כיף שהכנת לבד! קורה ששוכחים, פעם הבאה אני בטוחה שתזכור לשים אותו בתיק". כשהוא לא הצליח לזכור את כל הדברים לטיול, זה בדיוק הזמן להגיד: "אהבתי שניסית לארוז לבד. זה לוקח זמן ללמוד, ואתה בדרך". הפרגון הזה נותן מוטיבציה להמשיך לנסות, לעשות. כי הוא לא תלוי בתוצאה, אלא במהות: ביכולת לנסות, גם כשזה לא מושלם. וכשילד מרגיש שלא מוותרים עליו, גם הוא לא מוותר על עצמו.

משימה יומית אחת

רוצים רעיון פשוט שיעזור לפתח אחריות בלי ויכוחים ובלי טבלאות אקסל? תכירו את הקונספט: "משימה יומית אחת". כל יום הילד מקבל אחריות על פעולה אחת קטנה, לא משהו מהשגרה (כמו לצחצח שיניים או לשים את הצלחת בכיור), אלא משימה מיוחדת שרק הוא אחראי על לבחור מתי לבצע אותה ואיך. המפתח כאן הוא התחושה שזה באמת שלו, הוא הבוס. אתם שם רק כדי לשמוח על ההישג (ולפעמים, גם לעזור קצת אם צריך).

הנה כמה דוגמאות משעשעות, אך אפקטיביות מהשטח (כלומר מהבית שלנו):

• לסדר את המדף של הנעליים בכניסה לבית.

• לבחור מה יהיה הקינוח וגם להכין אותו (קוביות אבטיח זה קינוח לגיטימי!).

• למיין את סל הכביסה המלוכלכת (ולהחליט אם הגרב הבודדת שייכת לבן משפחה אקראי).

• לסדר את הבגדים הנקיים בארון, עם קיפול או בלי, להחלטתו.

• למיין צעצועים ולבחור כמה שהוא כבר לא משחק בהם (ספוילר: הוא ישחק בהם שוב מיד כשתציעו למסור אותם).

• להכין רשימת קניות לפי מה שחסר במקרר (זהירות: עלול לכלול רק מעדנים וגלידות).

המשימות האלה קטנות, אבל הן מלמדות הרבה: לשים לב. לקחת אחריות. לחוות הצלחה אישית. כל אלה הם הדלק הכי טוב לילדים בגיל הזה.

אז לפני שאתם ממהרים לסמן וי על כל רשימת הציוד, עצרו רגע. במקום לעטוף ספרים, עטפו את הילד באמון. במקום לרוץ ללמד אותו כל מה שהוא "צריך לדעת", נסו להזכיר לו (ולעצמכם) שהוא כבר יודע לא מעט. שהוא סקרן, שהוא מסוגל, ושהוא לא לבד.

תנו לו להרגיש שהוא מסוגל, שגם כשקצת קשה, הוא לא לבד. תנו לו לבחור מה לשים בתיק, גם אם זה כולל דינוזאור מפלסטיק ופקק שעם שהוא מצא ברחוב.

והציוד? אל תתרגשו אם בשבוע השני אחרי החזרה לביץ הספר תגלו ששלוש מחברות "נעלמו", המחדד ברח לטיול, והעפרונות… נמסו. זה חלק מהעניין.

מה שבאמת חשוב - זה שהילד שלכם יצא לדרך בתחושת ביטחון. גם אם התיק קצת כבד, הלב שלו קליל.